"בצל כל פרידה יש שיעור שמחכה שנגלה אותו" / סילבן ביגלאייזן

 

פרידה הוא שמה של סבתי בת ה-96 , היא אישה יוצאת דופן, חזקה, אלגנטית ומרשימה. ממנה למדתי מהי נתינה, אהבה, הקשבה ומיצוי החיים. היא היתה אחת מהקוסמטיקאיות הראשונות בארץ ולכן הקדישה חלק גדול מזמנה לטיפוח יופייה ויופיין של נשים רבות.

לפני כשש שנים עברה סבתי להתגורר בכפר גמלאים ועם הזמן אובחנה אצלה דמנציה. במהלך השנתיים האחרונות אני חוקרת ומתעדת את דמותה בהווה ובעבר.  אני מצלמת אותה בסטילס ובווידיאו, וחוקרת את ארכיב הצילומים המשפחתי המשתרע לאורך שישה עשורים בין שנות ה-30' ל-90' של המאה הקודמת, פרי עבודתו של סבי. ככל שהעמקתי בפרויקט, חשתי כי במקום שהמילים של סבתי נעלמו נכנסה המצלמה וחיברה בינינו. התבהר לי כי בעזרתה ודרכה אני מבקשת לגעת בדקויות ובמורכבות של חווית הזיכרון כפי שהיא באה לידי ביטוי במחיקה ובלבול במחלת הדמנציה. העיסוק ביופי ובאסתטיקה נותר חי וצלול אצל סבתי לצד אימת השכחה והמוות. עובדה זו לימדה אותי כי בתהליך הפרידה מהחיים נשארים החלקים שהיו הכי דומיננטיים באישיות. המצלמה מאפשרת לי לחקור את התהליך אצל סבתי ודרכו מימדים בהזדקנות הנשית ככלל.

הפרויקט כולל כמה סדרות של צילומי סטילס ווידאו שצילמתי בין השנים 2016-2018 וצילומי ארכיון שצילם סבי ז"ל.  עבודת הוידיאו מורכבת מקטעים קצרים מתוך שיחות משותפות שלי עם סבתי הנשזרים סביב ציר שיחה מרכזי בינינו, ומבליחים לתוכו כמו הבזקי זיכרון, ע"פ מקצב מסוים.  צילומי הסטילס כוללים מקבצים של דימויים, המורכבים מתצלומי פריטים אישיים, חפצים ביתיים ודיוקנאות של סבתי. הצילומים נערכו במרחב בו היא מתגוררת בכפר הגמלאים, חלל קטן שגודלו 30 מ"ר, לשם היתה צריכה להעתיק ולצמצם את חייה מתוך דירה בת 180 מ"ר. הפריטים בעבודותיי הם אלו ש"עברו את הסלקציה"; הם מעט הזיכרונות שנשארו לעומת הרוב שנותר מאחור, בהקבלה להצטמצמותו של העולם במצב של דמנציה.

הזקנה מכילה חלקים אפלים וקשים אך לצידם שזורים רגעי חסד קטנים וקצרים. "בעיני היא מייצגת את כל היופי שבזקנה" כתב סילבן ביגלאייזן, יוצר ובמאי סרטים על אמו בספר - עד קצה הזריחה. "גם אם היא כבר לא עצמאית, גם אם היא תלויה בנו והכל מצטמצם בראשה. למרות כל הדברים שהיו קיימים פעם וחסרים היום, כמו זיכרונות, ידע, חוויות משותפות מן העבר, זהות, למרות הצמצום הזה, נשארים מעגלים קטנים אדירים של חוויות משותפות בלתי נשכחות הקשורות לרגעים עמוקים מלאי חיים שאנחנו חווים ביחד כאן ועכשיו".  הציטוטים השזורים לאורך העבודה מבטאים מחד גיסא את רגעי החסד הללו ומאידך גיסא את הקושי להישאר חיונית, אהובה וזקופה מבעד לרפיון המאיים להשתלט.

צילומי הארכיון שצילם סבי ז"ל, מוסיפים מבט גברי לפרויקט. עיבדתי והגדלתי את הצילומים כדי להדגיש את הטשטוש והפירוק המתרחשים במצבים של דמנציה.

במהלך העבודה גיליתי שפעולת הצילום "מעוררת לחיים" את סבתי, ומרחיבה את הדיאלוג בינינו. ברגעים בהם כיוונתי אליה את המצלמה, סבתי הפכה לחיונית יותר, נוכחת בכאן ועכשיו. נוכחות זאת באה לידי ביטוי, בין היתר, בסדרת הצילומים בהן היא ממתינה על ספסל לבואי במועדים שונים, לבושה במיטב בגדיה, ישובה זקופה לבדה.