חוסר ענין לציבור

 

התערוכה של לירון ברייר דנציגר מורכבת מארבעה חלקים: שלוש סדרות של צילומים, ועבודת סאונד. לכל חלק בתערוכה מאפיין צורני משלו. יחד, הם מסמנים מקום, תרבות ותקופה על הבנייה והלבוש המייחדים אותם, ופועלים כוריאציות על מוטיב מקשר של זכרונות ילדות.

 

בסדרה הראשונה נראים בתים פרטיים מהסוג שמוכר לכל אדם שגר בישראל. וילה ממוצעת בשרון. חצר מטופחת, טויוטה כסופה, חניה כפולה. בצילומים אחרים, בית ישן תחת שמים קודרים, גינה שצמחה פרא, תריסים מוגפים, סורגים לבנים.

 

בסידרה השניה הרכיבה ברייר דנציגר קולאז'ים מצילומים ישנים מהילדות על רקע אותו סוג של בתים ושכונות עכשוויות. ילד וסייח "נשתלו" בחצר עזובה, וקבוצת ילדים בבגדי-ים מוקמה בחצר קדמית של וילה. עוד בסידרה זו, ברייר דנציגר הילדה יושבת בבגדים קצרים על השביל בחצר של היום, שני ילדים מחופשים עומדים ליד גדר בשכונה מטופחת, או, בעבודה אחרת, על סקטים צהובים במעבר בטון תת קרקעי. לצד האשליה המוצלחת שמטמיעה את ההתרחשות שבעבר בצילומי הרקע המאוחר, מדגישים שולי התמונה הישנה שברייר דנציגר משאירה, את החיבור המלאכותי בין השכבות הנפרדות.

 

מוטיב זכרונות הילדות מופיע בסדרה השלישית בתכנים המצולמים: אותה וילה בשכונה, צילום כיתתי של סוף שנה, בלונים בחדר חשוך על רקע חלון מקושט בסרטים ופרפרים. בסידרה זו ממוסגרים הצילומים בלבן ומתחתם מופיעה כותרת. מה שנדמה עד כה כרקע של מקום, תקופה והוויה, עובר  הסטה של המשמעות באמצעות הכותרות: "חזרתי לשם", "הלכתי לחפש את התלונה שהגשתי במשטרה", "אתה איתי".

 

במוקד העבודות מונח עיסוק בפסאודו-נורמטיביות כפצצה מתקתקת. אין ביכולתם של השכונה, חיי המשפחה והריטואלים החברתיים, לגונן או להבטיח ביטחון. המטען המאיים שנוכח בסידרה הראשונה באופן מוצפן, הולך ונחשף עם ההתקדמות בתערוכה, ומציג את הנוחות הבורגנית כחיפוי דק המכסה על רגעי משבר ופורענות.

 

אין לדעת אם בבתים המצולמים התרחשו פשעים, או אם הילדים הנראים בתמונות היו קורבן להתעללות. הדימויים מסמנים את האפשרות ומציפים באופן מוחשי את פוטנציאל היותם של הילדים חשופים לפגיעה. האירוע המצולם מקבל ממד אסור של טאבו חברתי, אך לא ניתן לפענח את הסוד מתנוחת הגוף, הסימן הוא פנימי בלבד. ככזה הוא יכול להמשיך  להתקיים באנשים רבים ועדין לפרנס את התעתוע שניזון מהצורך להדחיק.

 

עבודת הסאונד מבהירה שזכרונות הילדות בתערוכה מקפלים בתוכם גם פגיעה מינית. ברייר דנציגר פונה אל הפוגע וממטירה עליו שאלות, במונולוג של רצף תודעה. מתוכן הטקסט ומאופן הבנייתו, עולה כי שאלות אלו נצברו במהלך שנים רבות. פס-הקול מאיר ממד חדש בדימויים שבסדרות הצילום. הידיעה מכניסה אותנו לרגע לגוף הצלמת, ואנחנו רואים באופן טראומטי "מתוך עורה". החלונות סוגרים על הנעשה בתוך הבית, החצר העזובה מהדהדת סממנים של הפקרות, מיץ התפוזים נראה מורעל.

 

בגוף העבודה המצטבר, העבר הוא חלק אינטגרלי מהזיכרון כמו שהוא גם חלק עצמאי, מעין אתר מובדל. ההבחנה בין "פעם" ל"עכשיו", שנתפסת תחילה כניגוד בין העולמות, מסתברת כמקיימת יחסי הקבלה, דמיון והכלה. ההבנה של הצופה את מהות הדברים מושהית והשהיה זו מדגישה את זיכרון הניצול המיני כבלתי נשכח, ואת הקושי להחזיק בזיכרון הזה למרות היותו כה מוחשי. הוא אינו מתקיים כ"זיכרון" מופרד, אלא כחוויה קיימת בהווה שעדיין משפיעה ומעצבת את פני הדברים.

 

בתהליך של כינון זהות, התעצמות והתפכחות שנבנית מתוך הזיכרון, על פניו ובאמצעותו, מתבוננת ברייר דנציגר בעצמה ובסביבתה. התבוננות זו משקפת חלקים קיימים בתוכה. רסיסי מאורעות, צבעים וטעמים, חלקיקים דיפוזיים וסימביוטים מתממשים בחומר, בצילום. רבדים של זיכרון בזמן ובמרחב, מפלסי זמן שונים הלפותים זה בזה, מחוזות מציאות של ילדות ובגרות, נבנים מנקודת תצפית של אשה המבקשת להסתכל על עצמה כשהיא בוגרת ועל מי שהיתה כילדה. במבט שמסוגל להבחין את  העבר מזמן הווה, ובמהלך של פירוק לגורמים, היא מרכיבה מחדש את אלמנט הטראומה והבושה בחיים שכרכו בתוכם הבטחה, ומחברים בין מיניות ואשמה.

 

מאופקים ככל שהינם, הצילומים עוקפים את הברוטליות של הארוע אולם מכילים את היותו מכוער ומגונה. התערוכה מעמתת אותנו עם המוגבלות הכרוכה במחשבה על פגיעה במונחים אבסטרקטים, כסטטיסטיקה, כדיווח משפטי, ככותרת או כטרנד; ועם ההחמצה של מחשבה מופשטת, ה"מנקה" את ההשפעה העמוקה שיש לפשע על חיי אדם.

 

המוסכמה החברתית הרווחת משתקפת בעולמנו באופנים רבים: בעמדת המשטרה כלפי מרחב בו בוצעה עבירה מינית, שאינו מוגדר כזירת פשע; בתו “פג תוקף” אשר בשלו נסגרים אינספור תיקים בבתי המשפט ללא טיפול; בשיתוף הפעולה של עיתונאים וכלי תקשורת, ובחזית נבזית של השמצות והכפשות המופנית כלפי מתלוננות.

 

ברייר דנציגר נוגעת בדקות במורכבות חווית הזיכרון וחושפת כמה ממאפייניה של חויה זו. הפרקטיקות השונות בהן היא נוקטת, בונות אופנים שונים להתמודדות עם הפגיעה. העמדה האתית המונחת בבסיסה של התערוכה, חותרת תחת הנורמות המקובלות ומצטרפת לקריאה כי על עברות מין לא יכולה לחול התיישנות. גילויים פוגעניים מתרחשים בחסות היתר סמוי מן העין, שהינו חולי חברתי אשר ניתן והכרחי לטפל בו, לפני הכל באמצעות חשיפתו לעולם והעלאתו לדיון ציבורי.

 

 

--

 

הדס יוסיף-און

אפריל 2015